אוהד שקד-מנדלבוייםהשנאה בשנים האחרונות, שהולכת ומתעצמת יותר ויותר, בין ימין לשמאל, בין חילונים לדתיים, בין יהודים לערבים, בין דתיים כאלה לדתיים כאלה, בין חרדים כאלה לחרדים כאלה – כל השנאה הזו הולכת ושורפת את עם ישראל היושב בארץ ישראל כמו השריפה אשר שרפה בשבוע האחרון את מבוא מודיעים. ואין מחריש. נהפוך הוא. כל אחד תורם את שלו למדורת השנאה הענקית – זה שמטיף נגד החרדים ומפרסם דברי הבל ושקר שאברך חרדי מקבל 7800 שקל מהמדינה וזה שמספר שכל השמאל רוצה למסור את כל ארץ ישראל, זה ש"מגלה" בתכניות תחקיר איזה מושחת פוליטיקאי זה ושוכח "לספר" שהוא "שוכח" לחקור גם פוליטיקאים מהמחנה שלו.
ואתה יושב מהצד ומביט בכל מחול השנאה המרקדת ושואל את עצמך – האומנם בעבור זה אבותינו חלמו לחזור לארץ ישראל? האם מחול השנאה המטורף הזה יעצר? הרי גם אם חלילה ישפך דם, ולצערי זו רק שאלה של זמן, הרי יהיה זה יום אבל אחד בו כולם יגלגלו עיניהם לשמיים ויפלטו אנחה זכה של כאב, וארבע דקות אח"כ ישכחו את שהיה, בדיוק כמו שארבע דקות אחרי יום הזיכרון כבר חוגגים את יום העצמאות כאילו דבר לא היה.
הקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
השנאה בין הפלגים בחברה הישראלית, ואיני מוציא מן הכלל שום פלג ופלג – הן בצד "שלנו" והן בצד "שלהם", הייתה דבר שהיה קיים תמיד. עוד לפני קום המדינה ועוד הרבה לפני שהיישוב היהודי התרחב – תמיד היו מחלוקות שהפוליטיקאים ידעו לזהות כדי להחריף אותן – ולקבל על חשבון גבם האומלל של הנספים במחלוקת – את הקולות שלהם.
אולם בשנים האחרונות נראה כי השנאה מתעצמת. הטכנולוגיה שמביאה כל זב חוטם לכתוב בגנות קבוצה אחרת, נגדה הוא משתלח, לכתוב כל דבר שהוא רק רוצה. הרשתות החברתיות באינטרנט, שב"ה החרדים לא נמנים איתן, עמוסות לעייפה בדברי שנאה במקרה הטוב ובורות שמובילה לשנאה במקרה הגרוע יותר. בעבר השנאה הייתה מועברת בין פלג אחד למשנהו מעל דפי העיתונות, הספרות והאמנות. כיום כל אחד הוא עיתונאי סופר ואמן שמשליך להבות אש על שכנו.
ואם חשבתם שהמגמה תשתפר עם הזמן, ואנשים נורמטיביים יכתבו שטויות ואז יתקנו אותם והם יודו בטעותם – לא! נהפוך הוא! הם מנצלים את הטעות ואומרים 'אם זה היה אז…' אבל זה לא! אבל זה לא משנה, כי הדברים כבר יצאו. הדברים כבר נאמרו. השנאה כבר מחלחלת.
האם יש סיכוי שבמדינת ישראל יצליחו לחיות אנשים זה לצד זה למרות המחלוקות? הרי חוקים לא יפתרו את הבעיה. הרי חוקים לא יוצרים, ברוב המקרים, מציאות, אלא המציאות היא זו שיוצרת חוקים. חוקים שכן יוצרים מציאות הם חוקים לטווח ארוך ורק לאחר שנים ארוכות אפשר לראות את השינוי שיצרו.
האם יש לי, כאדם פרטי, או כחלק מחברה, את האפשרות לקבוע את הערכים שלי? לקבוע מה נכון לי ומה ערך חשוב יותר לי מאשר ערכים אחרים? האם מותר לי כחברה לקבוע שערך שמירת השבת חשובה לי מערכים אחרים? האם מותר לי לקבוע שאיני מוכן לרכוש מוצר ממקום שאינו שומר שבת? לא כי אני מחרים אותו – אלא כי אני מעדיף מקום אחר שכן שומר שבת. וגם אם לרגע נצא מהמתחם של התורה וההלכה – כבני אדם – האם אין תפקידה של המדינה לדאוג שלא ישעבדו את העובדים שלה? האם אין תפקיד המדינה לקבוע חובת יום מנוחה לעובד? האם אין חובת מדינה יהודית לקבוע שאם אדם אינו רוצה לעבוד בשבת – אין להכריח אותו?
ודאי, ואכן יש כזה חוק. אבל אנשים לא מתייחסים אליו. לא רק בגלל הפן של הקנס המגוחך, אלא גם בגלל שהאנשים כאן בישראל נטועי שנאה לכל מה שאינו אני. לפיד טוען שהוא אינו נגד לומדי התורה, ושאכן העילויים צריכים ללמוד ואף לחיות על חשבון הציבור (והוא מדבר בריאיון על סכום של 7000 שקל בחודש לאברך עילוי) אבל הוא שוכח כיצד מזהים עילויים – וזה כאשר מאפשרים לאדם להתפתח בדרך המסוימת בה הוא רוצה. גם "עילוי" בתחום הביולוגיה או הספרות לא נולד עם פתק שכתוב עליו 'אני עילוי'. אלא זה מתגלה אחרי עבודה ארוכה של שנות לימוד. וכל זאת מבלי להתייחס לנקודות נוספות לשוני בין הציבור הכללי לציבור החרדי מבחינה חברתית.
אבל כאשר אנשים נטועי שנאה לדת, הסוציאליזם לא מעניין אותם באמת. לא מעניין אותם שאדם יעבוד 7 ימים בשבוע, ובלבד שהוא לא יקבל את יום החופש שלו מבחינה דתית. כאשר הציבור נטוע בכל-כך הרבה שנאה – לא ניתן ליצור מציאות של הבנה לשונות. על כן מנהל פיניציה יכול לומר בשקט ובקור רוח שהחרדים גורמים לאבדן עבודה. הוא לא מספר שבשבת – הוא לא עובד, רק העובדים שלו שמרוויחים 32 שקל שעה. ולא בשם הדת צריך לזעוק נגד המושחת הזה, אלא בשם האנושות. אבל "האנושות" הסוציאליסטית שותקת כשמדובר במלחמת דת. כי שנאתם לתורה גדולה יותר מאהבתם לסוציאליזם ולאדם.
אז האם נחיה כאן פעם יחד? נראה שלא. נראה שהשנאה שמבעבעת עוד ועוד עלולה להתנפץ לנו בפנים. היא לא תביא למלחמת אחים, כי מלחמת אחים נוצרת כשיש ציבור אחד ששונא ציבור אחר. בישראל כל הפרטים בציבורים השונים מורכבים מקטגוריות שונות: אני גם ימני, גם דתי, גם חרדי, גם משכיל, גם יהודי וכו' – והשנאה בין הקטגוריות לא תוכל להבשיל למלחמת אחים. אז היא תמשיך בתוך שנאה. שנאה של אש כמו אותה האש במבוא מודיעים.